סעידי שלמה ובניו בע"מ נ' אלקובי ואח'

החלטה

הרקע הדיוני

ביום 2.6.05 הוגשה התביעה שעניינה ניסיון של התובעת לקבל פיצוי בגין אובדנה של משאית שהיתה בבעלותה – מהמבטחת שלה ומנהגה. ביום 28.8.05 הגיש הנתבע 1 כתב הגנה מפורט. הוא לא היה מיוצג ולא העלה כל טענה בנוגע לסמכותו העניינית של בית המשפט. ישיבות קדם משפט התקיימו בימים: 1.3.06, 12.6.06, 13.11.06, 21.6.07 (ישיבה שבה נקבע לוח זמנים להגשת ראיות הצדדים) ו– 15.4.08 – כולן בפני כב' השופט חאג' יחיא, אשר קבע את התיק להוכחות ביום 2.12.08. בשלב זה עבר התיק לטיפולו של מותב זה. במקום ישיבת הוכחות התקיימו ישיבת מקדמיות בימים 2.12.08 12.1.09 ו – 25.1.09 שאז הוגש הסכם פשרה בין התובעת לבין הנתבעת 2. בשלב זה הזניח הנתבע 1 את הגנתו במשך שלוש וחצי שנים, לא השתתף בהליכים (וגם לא בכל הדיונים) ולא הגיש את ראיותיו, תוך התעלמות ממושכת מהחלטות בית המשפט. רק בשלב מאוחר זה ביקש הנתבע 1 שהות לפנות לסיוע המשפטי. התובעת נהגה בהתחשבות רבה, לא הערימה התנגדויות על דרכו של הנתבע 1 ובית-המשפט נתן לו הזדמנות לקבל סיוע משפטי על מנת שיוכל להתגונן.

ביום 24.3.09 החל הנתבע 1 להשתתף באופן פעיל בהליך והגיש תצהיר עדות ראשית. לקראת דיון שנערך ביום 6.4.09 גם הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענה של חוסר סמכות עניינית. לטענתו, לפי סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, יש לבית הדין סמכות שיפוט ייחודית בתביעות שבין מעביד לעובד. הוא טען כי התביעה שבפני אינה מבוססת על עילה נזיקית, אלא על עילות המבוססות על חוק השליחות ועל חוק השומרים אשר נשענות על יחסי עובד- מעביד שבין הצדדים. על כך הגיבה התובעת והלינה על שטענה זו הועלתה רק לאחר 4 שנים שבהן מתנהלת התביעה, בלי הסבר ממשי לשיהוי, ובלי שצורף לבקשה תצהיר. לטענתה השיהוי הממושך מלמד על חוסר תום לב בניהול ההגנה והוא יוצר מניעות נגד הנתבע מלהעלות טענה זו. עוד היא טוענת, שעילת התביעה העיקרית שלה היא טענת רשלנות, והוראות הדין הנוספות שאליהן מפנה כתב התביעה נזקקות אף הן למונחי רשלנות, יש לקוראן בזיקה ישירה לפקודת הנזיקין ועל עילת תביעה זו חל החריג המוזכר בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969.

תשובת הנתבע 1 היתה, שבכתב התביעה אין כלל עילת תביעה נזיקית וכי אם בכוונת התובעת לתבוע את הנתבע 1 בתביעת נזיקין תתכבד ותבקש את תיקון כתב התביעה. לאור דברים אלה ניתנה ביום 12.5.09 החלטה המזמינה את התובעת להודיע אם ברצונה לתקן את כתב התביעה. התובעת נענתה והגישה הודעה שבה פירטה את התיקונים הנחוצים לדעתה ובית המשפט הורה לה להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה. בקשה זו הוגשה ביום 14.7.09. הנתבע 1 מתנגד לבקשה מפני שלא צורף לה תצהיר, מתנגד להעלאת טענת הפרת חובה חקוקה בשל כך שלא צוינה החובה שהופרה ועומד על הוצאותיו. התובעת השיבה על טענת הנתבע 1 והסבירה, בין השאר, שהעובדות הדרושות עולות מכתב ההגנה ומתצהיר הנתבע 1 עצמו.

 דיון

נטען שהנתבע 1 מנוע לטעון להעדר סמכות עניינית בשל התנהגותו במרוצת השנים. הטענה מפתה, הן בשל נטיית בית המשפט להשלים במלאכה שבה החל והן מפני שהתנהגותו של הנתבע 1 אכן ראויה לגנאי. במשך שלוש וחצי שנים לא טרח להגן על זכויותיו ואז, לאחר שעמד חשוף לחלוטין כנגד תביעה גדולה, מפני שלא טרח להגיש את ראיותיו, הוא מנסה להשיב את מהלך הדיון לאחור לשלב דיון מקדמי. אל מול זה יש לזכור, כי עד לעת האחרונה לא היה התובע מיוצג ע"י עורך-דין. ברור למדי שלא היה מודע לכך שעשויה לעמוד לו טענת הגנה משפטית והגנתו התמקדה כולה בטענות עובדתיות לגוף הענין. יתכן שהיה רשלן ואולי גם רשלן מאוד אך קשה לראות בהתנהגותו ביטוי לכוונה מודעת. בנסיבות אלה נראה לי מרחיק לכת עד מאוד לראותו כמנוע מלטעון טענה רבת עוצמה כטענת העדר סמכות עניינית.

עפ"י סעיף 2 לכתב התביעה הנתבע 1 היה עובד של התובעת במועד הרלוונטי. נטען שנמסרה משאית לנתבע 1 לשם עבודתו. הוא נסע בה נסיעה פרטית לקלנסואה, שם השתלט עליה שודד והנחה אותו לנסוע לשטחי הרשות הפלסטינאית. בשלב מסויים נמלט הנתבע 1 והשודד הסתלק עם המשאית. עיקר טענות התובעת בכתב התביעה הופנה לנתבעת 2, חברת הביטוח, שעמה הגיעה התובעת להסכם פשרה שבעקבותיו צומצם הסכום שנתבע כעת מהנתבע 1. נגד הנתבע 1 הועלו טענות בשלושה סעיפים בלבד: סעיף 22 שעוסק באחריות הנתבע 1 מכח חוק השליחות, תשכ"ה – 1965, סעיף 23 שעוסק באחריות הנתבע 1 לפי חוק השומרים, תשכ"ז - 1967, וסעיף 24 שעוסק באחריות הנובעת מ"התחייבות". בכתב ההגנה העלה הנתבע 1 את טענותיו העובדתיות. הוא לא התמודד כלל עם הטיעון המשפטי. בנוסח אשר מבקשים להוסיף לכתב התביעה מפורטות טענות הרשלנות השונות, אך התובעת ממשיכה לדבוק בטענותיה הקודמות נגד הנתבע 1. טענות אלה עצמן הן שעוררו את בקשת הנתבע 1 לדחיית התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית.

דומה שבכך הושלם המעגל. התובעת טוענת כלפי מי שהיה עובד שלה טענות המבוססות על פקודת הנזיקין (במישרין, או בעקיפין, באמצעות חוק השומרים) ועל דינים אחרים – חוק השליחות ו"התחייבות" (ולא ברור בסיסה המשפטי, אף שנראה שמדובר באחד מענפי דיני החוזים). סעיף 24(א) (1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, קובע לבית-הדין "סמכות ייחודית לדון -

בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]."

לכאורה, הן בכתב התביעה המקורי והן בכתב התביעה המתוקן, אשר התובעת מבקשת להגיש, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה בצד עניינים המסורים ברגיל לסמכותו של בית משפט זה. מדובר במערכת עובדתית אחת אשר נטען כי היא מקימה עילות אחדות. פיצול הדיון כך שכל עילה תידון בערכאה אחרת, תוך שמיעת הראיות פעמיים, רק על מנת שכל ערכאה תכריע הכרעות נפרדות, אינו רצוי לאיש.

במהלך הרגיל היתה טענה להעדר סמכות עניינית מועלית ונדונה לפני שהוגשו ראיות הצדדים ובעוד המחלוקות ביניהם מצויות בשלב מוקדם, בטרם גובשו. לא זה המצב בתביעה שבפני. ראיות הצדדים כבר הוגשו. גרסאותיהם ברורות. הנתבע 1 החזיק במשאית כעובד של התובעת. הטענות שיש לתובעת כלפיו הן על כך שכעובד הפר "התחייבות", או "הוראות". אותן התחייבויות או הוראות נגזרות מיחסי עובד ומעביד דווקא ולא משום מקור אחר. נטען שהנתבע 1 לא עמד בנורמת ההתנהגות הנדרשת מ"שומר" אשר הפיק טובת הנאה משמירתו (דהיינו – שכר עבודתו, או זכות ההחזקה במשאית אחר שעות העבודה שגם היא חלק מתנאי העסקתו). נטען שהוא חרג מחובותיו לפי חוק השליחות, כאשר מסגרת היחסים שמהן נלמדת שליחות זו (ככל שניתן להבינה מראיות התובעת), היא ביחסי העבודה בין התובעת לנתבע 1. כעת מבקשת התובעת להרחיב את טיעונה כך שהתביעה תדון גם בהפרה של נורמות התנהגות שונות שמקומן בדיני הנזיקין – אך שוב, כל מערכת היחסים הנוגעת לענין היא מערכת יחסים של עובד ומעביד. בסופו של דבר, ידרש בית המשפט להכרעה נורמטיבית מהן החובות שיש לעובד כלפי רכושו של המעביד שניתן לו לשם ביצוע העבודה.